שירים וסיפורים

 

שירים וסיפורים קצרים שכתבתי

 

יד מתוך הנהר
 
זוכרת איך נפגשנו,

במרחב עצום כחול.

הפייסבוק עמד בינינו,

המוני, מלא-פנים וגדול.

 

את היית שם קודם,

ידעת מה מתחולל אצלי.

עברת את כל הצרות שלי,

ניחשת, מה יהיה איתי.

 

באוקיינוס מדומה,

של מילים ותמונות,

הושטת יד מתוך הנהר.

איפשרת לדמעות פשוט להיות.

 

 

 

 

 

זוכרת איך נפגשנו,

במונית שאספה אותי,

היישר אל חיבוקך,

היישר אל תוך ליבי.

 

את היית שם קודם,

ידעת מה מתחולל אצלי.

עברת את כל הצרות שלי,

ניחשת, מה יהיה איתי.

 

באוקיינוס מדומה,

של מילים ותמונות,

הושטת יד מתוך הנהר,

איפשרת לדמעות פשוט להיות.

סיפורה מחייה של סבתא גיזי ז"ל

 

אני עומדת בתור עם אחיותיי אווה ומורגיט. ההורים שלנו אינם איתנו. אני לא יודעת היכן הם. אמנם אני בת שמונה עשרה בלבד אבל כיוון שאני הבכורה יש לי אחריות גדולה על כתפיי. אני לא עושה מזה עניין, הכתפיים שלי מותאמות למשא כבד. לא כמו הכתפיים הנשיות של אווה או הכתפיים החולמניות של מורגיט.

 

לאווה אני פחות דואגת. אשה יפה כמוה תצלח דרכה בכל מקום. היא גם נראית יותר איתנה ממורגיט. למורגיט אני דואגת. היא רזה מידיי והלב של חלש. אולי קר לה מידיי כאן בתור אני חושבת וישר מעבירה יד על גבה. התור מתקדם, אפשר כבר לראות את סופו. "תיכף תורנו" אני לוחשת לאחיותיי. הן יודעות את זה לא פחות ממניי ובכל זאת אני מרגישה צורך להזכיר להן לזקוף את גוון.

 

"תסתובבי אליי" אני לוחשת למורגיט. פניה חיוורות. "תני לי חיוך מורגיטקה, את החיוך הכי יפה שלך". מורגיט מתאמצת למצוא את החיוך שלה אבל העווית שמופיעה על פניה היא הד חלש לאור שהיה בוקע מפניה בעבר.

 

תורה של אווה מגיע והיא עוברת את התור בחיוך מרנין, לחייה סמוקות באודם הסומק שאילתרנו מבעוד מועד.

 

השנייה המכריעה הגיעה. מורגיט עומדת מול הדוקטור. הוא מחווה ידו לצד שמאל. "הבכורה" אני לוחשת לעצמי. היד שלי מושטת בלי פקודה מהראש בכלל, אל גבה של מורגיט. בשיא כוחי אני דוחפת אותה ימינה.

 

עכשיו, אחרי שהיד עשתה את התפקיד שלה, הפה יכול לחזור לפעולתו. אפשר לנשום.

 סיפור קצר - האם הפולניות יכולות לעוף?

 

זרעי המעשה הפרוע נטמנו בדממה עוד בשלב היבש של סריקת הנתונים. היעד הנבחר היה מלא אפשרויות בלתי מוגבלות: מרחבים ירוקים שלא נגמרים. באופקיהם הרים לבנים מזדקרים אל על. אגמי מראה שהרוח לא מעזה לפרוע. ובינהם, אדמה רותחת-מבעבעת. ניו-זילנד. רוגע ושלווה לא נתפסים על ידי המטייל התזזיתי. ועשרות אפשרויות להרעיד את הלב בשיטות משוגעות שרק הניו זילנדים, הכל כך נורמליים ביחס אלינו, יכלו להמציא. כשקראתי על כל שלל הפעילויות קפצו אליי מהמסך צמד המילים "קפיצה חופשית". מבלי התלבטות ביטלתי מיידית את ההתגלגלות המזוכיסיטית בתוך כדור ענק במורד גבעה או את הבנג'י מורט המעיים מגשר, מצוק או סתם מנוף. 
חלקתי את תכנון הטיול שלי עם משפחתי. הוריי הפולניים ובעלי (גם הוא פולני במסווה) לא הסתירו את מורת רוחם מהרעיון. בעלי, אורן אלון, הנטוע באדמה, ניסה להניא אותי מהמעשה על ידי איום בקפיצה ממטוס בלי מצנח. אני השבתי להם שזה מה שהחלטתי לעשות והכנתי את רשימת הציוד לטיול בקור רוח.
חודשים של תכנון, עשרים וארבע שעות נטו במטוס לאחר מכן מצאנו את עצמנו מתפתלים בשלישיה בשביליה של ניו זילנד. שני מבוגרים וילדון חורשים בפעם הראשונה את האי הנסתר בתלמים העמוקים שהכינו לנו מיליוני תיירים לפנינו. בכל עצירה קטנה ליד אגם או הר מושלג טרחנו לשאול אם מזג האוויר ההפכפך מאפשר לקיים את תוכניתי הזדונית. אורן קיווה לשמוע מבעלי המטוס שמזג האוויר הוא מעונן או שיש רוחות גבוהות ומסוכנות.אני מצידי קיוויתי שהשמש תאיר לי פנים ואוכל לממש את חלומי. מידיי יום פלאי הטכנולוגיה הביאו את תחנוניהם של הוריי מהצד השני של הגלובוס שלא אממש את רצוני. שעון החול של החופש הלך והבהיר לי שייתכן והוויכוח יישאר אקדמי בלבד, והשאלה אם פולניות יכולות לעוף, לא תעמוד למבחן המציאות. מאחורינו כבר היו מיצרים וקרחונים, התיישבויות בודדים וערי אקסטרים אדירות. ובינתיים, כולם נתייתמו ממבט הציפור שלי. מלפנינו נשאר רק הר קוק וכמה ימים בודדים אחרונים בקצה העולם. התקרבנו בצעדי ענק אל הר קוק ואל מטוס הנוסעים הכבד, הממתין לנו בשדה התעופה שבצילו, שאיים לקחת אותנו חזרה הביתה.
ביום ההוא השמש צבעה את המרחבים המיוחדים זרועי הנחלים הקפואים בגוונים עזים. לצד הכביש המקרב אותנו להר האחרון בניו זילנד עמד ביתן פשוט ובודד. מעליו הייתה מתוחה כתובת גדולה במיוחד שצעקה לנו בלחש "צניחה עכשיו". אורן נענה לקריאה ועצר את המכונית. זה היה הזמן לחתוך את ההתלבטות שקיננה בנו. בסופו של קרב כיפוף ידיים קצר נרשמנו אני ואישי לצניחת טנדם. אני נרשמתי עם חיוך גדול על נצחוני האישי, וגם אישי החליט לממש את איומו לקפוץ ממטוס. גלן המדריך לא היה רחב כתפיים במיוחד אבל הוא התהדר באלפי צניחות כחייל בצבאה של הוד מלכותה. סמכתי עליו וצעדתי איתו לעבר המטוס הזעיר כשבני בן השנתיים סוגר את השער אחריי ומנופף לי לשלום. הטייסת הייתה חייכנית ומרגיעה. בזכות היום השמשי שהבאנו איתנו ובשל אחוות הנשים, היא נתנה לי מתנה עוד טיפת שמיים, קצת יותר ממה שכספי איפשר לי.
אני וגלן ישבנו על מזרן בבטנו הקטנטנה של המטוס. הוא הסביר לי על הסיבה שהנחלים מסביב בוהקים בכחול קרחוני ועל ההיסטוריה של האזור. הקשבתי לו ובה בעת לא יכולתי שלא להאזין לחבורת צבאים עולצים שטופפו לי במהירות בבטן בעוד אנחנו נוסקים באיטיות לעבר נקודת האל חזור. הטייסת החביבה יידעה אותי שאנחנו מתקרבים לגובה המתאים, גלן דאג לכל צרכי הבטיחות וחגר אותי אליו. הוראות פשוטות אחרונות וכבר היינו ישובים בפתחם של השמיים. פסע זעיר אחד והנה אני ציפור חופשייה למול השמיים היקומיים מסביבי והאופק הפרוש מתחתיי. אבל הייתי גדולה ברוחי. המצנח נפתח בטריקה קלה ואני לא הפסקתי להשתאות למראה יפי הבריאה שצוייר רק בשבילי. גלן חשש שהשקט מכיווני מעיד על קיפאון או שמא עילפון, וסימן לי בסימני ידיים ובצעקה, בודק מה שלומי. אני מצידי הרמתי את האגודל לחיוב. לא יכולתי להוציא קריאות התפעלות מתבקשות כי החיוך מילא את פניי בטוטליות משתלטת. פתחתי את אישוניי לגמוע מהארץ היפה וקיוויתי שהחלום הטוב לא ינחת.

בסופו של הטיול שלנו התגלתה המסקנה: מסתבר שלא רק שפולניות יכולות לעוף. הן גם יכולות לגרום לבני זוגן לקפוץ ממטוסים.

 

 שיר - סכינים כפיות

עקבו אחרי:

כל הזכויות שמורות לשרון בריין

2015

טלפון:

0722-123-922

0545-313-886

אימייל:

tsoomet.lev@gmail.com

  • Facebook Clean
  • Google+ Clean
  • Twitter Clean